חוזרים לבית הסרט

גם לכם כבר נמאס מ"מועדון ארוחת בוקר", "קלולס" ו"אלכס חולה אהבה"? בית הספר שלכם מרגיש טיפה שונה מ"גריז"? עולם בית הספר תמיד עניין יוצרי קולנוע: יחסי מורים- תלמידים, יחסי בית ספר- קהילה וכו' הם בעלי פוטנציאל דרמתי אין סופי, והם הונצחו באלפי יצירות קולנועיות שונות ומשונות. לקראת תחילת שנת הלימודים, קבלו שלוש המלצות לסרטים שעוסקים בבתי ספר כמקום מוחשי וסמלי, מנקודת מבט קצת אחרת.

"אפס ביחסי אנוש": נוהל גריסת חשוד

"…מרבית הבנות בצה"ל ממלאות תפקידים שמחשב ומשיבון יכולים לעשות באותה מידה של יעילות". האמירה השנויה במחלוקת משויכת לאלוף גרשון הכהן, והיא מקבלת ביטוי מוחשי, עוכר שלווה (וגם מצחיק מאוד) בסאטירה הנשכנית, "אפס ביחסי אנוש" שמציעה נקודת מבט פמיניסטית במיוחד על ההוויה הצבאית.

העלילה מתרחשת בבסיס שיזפון המדברי בו חיילות במחלקת השלישות

"קרוב לבית": בנות בצריח?

מאז ומעולם סרטי צבא ישראליים עסקו בקשיים של גברים במערכת הצבאית. מ"מסע אלונקות" (לוחמים) ועד ל"אסקימו לימון" (ג'ובניקים) סרטי הצבא הציגו את הקונפליקטים של הגבר כאשר נשים שימשו כרקע/תפאורה/עזר כנגדו. הדבר מעורר תמיהה רבה משום שנשים משרתות בצה"ל מאז הקמתו, בתפקידים שונים ומשונים (כולל לוחמות ותומכות לחימה בחזית), ומתמודדות עם קשיים רבים כמו הפער בין הציפיות למציאות, הקושי שבהתמודדות עם מערכת נוקשה וטוטאלית והשוני שבין החיים האזרחיים לשירות הצבאי, בדיוק כמו גברים.

בסוף יוני יעלה בבתי הקולנוע סרטה המצופה של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש" (למעשה קיים דמיון לא מבוטל בין הסרטים

"אנשים כתומים": קסם המטבח המרוקאי

"אנשים כתומים", בכורת הבימוי של חנה אזולאי הספרי, הוא סרט חושני, סוחף ופמיניסטי, וזאת למרות שהוא מתבסס על תבנית שחוקה של "סרטי אוכל" פולקלוריסטיים וסובל מסרבול מסוים.

בבית גדול על חוף הים ביפו גרה משפחת חג'ג': האם סימון (אסתי ירושלמי), אישה בשנות הארבעים לחייה, הבעל חוקר המשטרה (יורם טולדנו), הבת התיכוניסטית (מיטל גל סוויסה) והסבתא זוהרה (ריטה שוקרון) המפרנסת את המשפחה באמצעות עסק החולמות (חזיונות נבואיים) המצליח שלה. סימון מנהלת מסעדה כושלת ונלחמת בבעלה ואמה המתכוונים להפסיק את מימון מסעדתה

"הבן של אלוהים": האב, הבן ונופי יוון

גיא נתיב ("מבול") וארז תדמור ("סיפור גדול") מביאים לנו עוד מעשייה פשטנית, אך חביבה וטובת לב, שוודאי תקסום לרבים. גם אם מצאתי אותה נוסחתית מדי,  כישלונה בקופות עדיין הפתיע ואכזב אותי מאוד.

אברהם קופינס (מכרם חורי) הוא קוסם בדימוס וראש מועצה לשעבר, זקן נרגן שחי עם אשתו ועוסק ביצור גבינה. כשהוא מתאלמן במפתיע, הוא נשלח ע"י המועצה לטקס ערים תואמות בעיירה נידחת ביוון, קרוב לסלוניקי, עיר הולדתו. אברהם מחליט לנצל את הנסיעה כדי למצוא את פאפלוקס, קוסם יווני שהצילו מהנאצים ולימד אותו את רזי המקצוע.

"למרבה ההפתעה" בנו

"מקום בגן עדן": שתזכו לבנים זכרים

"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים"

"מקום בגן עדן", המסופר כאגדה חסידית, ספוג כולו במסורת היהודית. זהו מסע בהיסטריה, באיקונוגרפיה ובתרבות של העם היהודי. אפוס מרהיב ועצום מימדים, בסטנדרטים אמריקאיים ממש, שמשתרע על פני עשרות שנים. זה סרט עמוס. עמוס בדמויות, בדימויים, בנושאים וגם- בפגמים.

אבל "מקום בגן עדן" הוא בעיקר עוד צעד של הקולנוע הישראלי החוצה מהגטו הקאמרי שבו הוא נמצא בדרכו למחוזות מאתגרים ומפתיעים.

"סוכריות": סוכריית הזייה

הצופה הישראלי הממוצע הולך לראות סרט ישראלי אחד בשנה. בדרך כלל מדובר בסרט הכי מלוטש ועם היח"צ הכי משומן (למשל "הערת שוליים" או "למלא את החלל"). וכך מפסידים הצופים עולם שלם, שמתפתח בקצב לא הגיוני, של סרטים מקוריים ונועזים שמנסים ז'אנרים חדשים ומפתיעים שלא היו מקובלים בקולנוע הישראלי עד עכשיו. למשל פיוט סוריאליסטי ("מדוזות"), מותחן מדמם ("מי מפחד מהזאב הרע") ואפילו מערבון ("בלדה לאביב הבוכה").

"סוכריות" הוא דוגמא  מושלמת לסרט כזה.

 בשקט, בלי למשוך יותר מדי תשומת לב, מגיע הסרט הנהדר הזה לבתי הקולנוע. ממבט ראשון, יש כאן את כל הנושאים הכי מאוסים בקולנוע הישראלי. אבל בזכות כמויות של מעוף, יצירתיות וכישרון, "סוכריות" הוא אחד הסרטים הכי מפתיעים ומקוריים שנעשו בישראל. אגדה סוריאליסטית וסהרורית על החיים בארץ המטורפת הזאת.

"שש פעמים": ששת מדורי הגיהנום

הרבה מבקרים אפיינו את סגנון הסרט כריאליסטי. כנראה משום שהמצלמה רועדת, השחקנים לא מוכרים והשפה טבעית וזורמת. אבל למעשה "שש פעמים" הוא סרט עם סיגנון כבד, ולא דווקא ריאליסטי. הסרט עמוס במוסיקת היפ הופ ובאורות ניאון שיוצרים עולם שבו הגבולות בין המציאות והסיוט מטשטשים לכדי מסיבה מפלצתית שמסרבת להסתיים. השליטה של יונתן גרפונקל בחוויית הצפייה מושלמת, ומפתיע שזהו סרטו הראשון של הבמאי. מדובר בעשיה ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר.

יש יצירות שאומרים עליהן שהן כמו אגרוף בבטן הרכה. "שש פעמים" הוא יותר כמו

"פנתר לבן": הרוסים באים!

אוהבים להגיד על הקולנוע הישראלי העכשווי שהוא כבד, מדכא ולא מתקשר עם הקהל. "פנתר לבן" הוא תשובה מוחצת לכל המתלוננים. מדובר בסרט כובש ומחמם לב שפונה ישירות לקהל. זהו סיפור פשוט (אבל חכם) ומרגש שמקרין אנרגיה צעירה וטוב לב גדול.

הסרט מתרחש בטבריה