"סוכריות": סוכריית הזייה

הצופה הישראלי הממוצע הולך לראות סרט ישראלי אחד בשנה. בדרך כלל מדובר בסרט הכי מלוטש ועם היח"צ הכי משומן (למשל "הערת שוליים" או "למלא את החלל"). וכך מפסידים הצופים עולם שלם, שמתפתח בקצב לא הגיוני, של סרטים מקוריים ונועזים שמנסים ז'אנרים חדשים ומפתיעים שלא היו מקובלים בקולנוע הישראלי עד עכשיו. למשל פיוט סוריאליסטי ("מדוזות"), מותחן מדמם ("מי מפחד מהזאב הרע") ואפילו מערבון ("בלדה לאביב הבוכה").

"סוכריות" הוא דוגמא  מושלמת לסרט כזה.

 בשקט, בלי למשוך יותר מדי תשומת לב, מגיע הסרט הנהדר הזה לבתי הקולנוע. ממבט ראשון, יש כאן את כל הנושאים הכי מאוסים בקולנוע הישראלי. אבל בזכות כמויות של מעוף, יצירתיות וכישרון, "סוכריות" הוא אחד הסרטים הכי מפתיעים ומקוריים שנעשו בישראל. אגדה סוריאליסטית וסהרורית על החיים בארץ המטורפת הזאת.

הסרט סובב סביב מאבק איתנים בין שני אנשי עסקים המתחרים בינם על שוק הסוכריות הישראלי: סלאח הערבי (מכרם חורי) וקלאוזנר היהודי (שמוליק וילז'וני). המאבק על הסוכריות יוצא מכל פרופורציה והופך לאלים ורצחני ומערב שלל דמויות: השותף הגרמני של סלאח, המאהבת הצרפתייה (שרה אדלר), העוזר האישי (מנשה נוי) וקונדיטור רוסי המתמחה בסברינות. וברקע מסתובבים להם שני רוצחים שכירים חיים-מתים: יולי (מוני מושונוב) ואוגוסט (עזרא כפרי).

"סוכריות" הוא אגדה. אגדה אפלה, אכזרית ומצחיקה על האינפנטיליות של המאבק האין סופי על הארץ הזאת. הוא גם אגדה סנטמנטלית במופגן על אנשים רגישים ומתוסבכים שעוברים משבר ולא מצליחים להתמודד עם המציאות הכואבת. הדמויות הכי מענייניות בסרט (ומרכז הרגש שלו) הן של הרוצחים יולי ואוגוסט. יולי ואוגוסט (חודשי הטירוף המהבילים של השנה) הם שני שותפים וותיקים לפשע. אנשים שמתו מבפנים לפני המון שנים. הם לא מרגישים ולכן הם גם היחידים שמסוגלים להתנהל ברוגע בכל הגיהינום הזה. בתחילת הסרט עובר אוגוסט "משבר רגשי מפתיע" שבעקבותיו הוא מתחיל להרגיש. אחרי שנים שבהם הוא התהלך לו מת מבפנים אוגוסט מתחיל להרגיש את כל הכאב שבתוכו ולא מצליח להמשיך. יולי שואל אותו: "ואם נתעורר עכשיו, מה נעשה?". הדמויות בסרט אבודות, מחפשות מפלט שלא קיים. על פי הסרט, אתה יכול לשרוד רק אם אתה לא מרגיש שום דבר. "סוכריות" מטיב לתאר את התהליכים הרגשיים שעוברות הדמויות ע"י שימוש עילאי בכל כלי המדיום הקולנועי: המשחק היוצא מן הכלל של מיטב השחקנים הישראליים, המוסיקה הנהדרת שלה תפקיד מרכזי בסרט, העיצוב המרהיב, העשיר והעז ומעל לכל הצילום העוצר נשימה של פרק קלמן הגרמני. כל שוט בסרט הזה הוא מופת של קולנוע. התאורה והכוריאוגרפיה של המצלמה יוצרים קסם טהור שמספק חוויה קולנועית בלתי נשכחת. מעבר לקולנוע המרהיב, הבימוי המרגש וההומור החד "סוכריות" קנה אותי דווקא בזכות משהו שהוא נדיר מאוד בנוף הקולנוע הישראלי (והעכשווי בכלל): סוריאליזם טהור ומשובח. פיצ'חזה יוצר כאן רגעיים סוריאליסטיים מופלאים כמו למשל סצינת הפתיחה המדברית או סצנה מרגשת עד דמעות של הכנת סברינות בקונדיטוריה בפריז וכמובן משחק פוקר גורלי בין נאצי עם לב שבור לשוטר ירושלמי (דביר בנדק).

עם זאת, "סוכריות" הוא סרט עם לא מעט פגמים שמורגשים היטב במהלך הצפייה. העיסוק הגס של הסרט בסכסוך הערבי- יהודי הוא החלק החלש ביותר שלו שגורר את כל היצירה המפוארת הזאת למטה. סלאח הערבי מוצג כהתגלמות התבונה והמתינות כאשר קלאוזנר היהודי מוצג כאידיוט רצחני ומרושע. הערבי הוא הקורבן האולטימטיבי והיהודי הוא המדכא האכזר. הבמאי העיד כי לא רצה ליצור מחאה פוליטית אלא הרהור על הכיבוש. וכאן נמצאת הבעיה. "סוכריות" נוקט עמדה פוליטית קיצונית וחד צדדית שמחבלת באפקט ההירהור של הסרט והופכת אותו למחאה פוליטית שטחית. איך אפשר להרהר כשאתה כל כך בטוח וניצי בדעות שלך?

ועדיין, "סוכריות" הוא חגיגה מענגת של קולנוע ישראלי מקורי ומשובח.