גיא נתיב ("מבול") וארז תדמור ("סיפור גדול") מביאים לנו עוד מעשייה פשטנית, אך חביבה וטובת לב, שוודאי תקסום לרבים. גם אם מצאתי אותה נוסחתית מדי, כישלונה בקופות עדיין הפתיע ואכזב אותי מאוד.
אברהם קופינס (מכרם חורי) הוא קוסם בדימוס וראש מועצה לשעבר, זקן נרגן שחי עם אשתו ועוסק ביצור גבינה. כשהוא מתאלמן במפתיע, הוא נשלח ע"י המועצה לטקס ערים תואמות בעיירה נידחת ביוון, קרוב לסלוניקי, עיר הולדתו. אברהם מחליט לנצל את הנסיעה כדי למצוא את פאפלוקס, קוסם יווני שהצילו מהנאצים ולימד אותו את רזי המקצוע.
"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים"
"מקום בגן עדן", המסופר כאגדה חסידית, ספוג כולו במסורת היהודית. זהו מסע בהיסטריה, באיקונוגרפיה ובתרבות של העם היהודי. אפוס מרהיב ועצום מימדים, בסטנדרטים אמריקאיים ממש, שמשתרע על פני עשרות שנים. זה סרט עמוס. עמוס בדמויות, בדימויים, בנושאים וגם- בפגמים.
אבל "מקום בגן עדן" הוא בעיקר עוד צעד של הקולנוע הישראלי החוצה מהגטו הקאמרי שבו הוא נמצא בדרכו למחוזות מאתגרים ומפתיעים.
הצופה הישראלי הממוצע הולך לראות סרט ישראלי אחד בשנה. בדרך כלל מדובר בסרט הכי מלוטש ועם היח"צ הכי משומן (למשל "הערת שוליים" או "למלא את החלל"). וכך מפסידים הצופים עולם שלם, שמתפתח בקצב לא הגיוני, של סרטים מקוריים ונועזים שמנסים ז'אנרים חדשים ומפתיעים שלא היו מקובלים בקולנוע הישראלי עד עכשיו. למשל פיוט סוריאליסטי ("מדוזות"), מותחן מדמם ("מי מפחד מהזאב הרע") ואפילו מערבון ("בלדה לאביב הבוכה").
"סוכריות" הוא דוגמא מושלמת לסרט כזה.
בשקט, בלי למשוך יותר מדי תשומת לב, מגיע הסרט הנהדר הזה לבתי הקולנוע. ממבט ראשון, יש כאן את כל הנושאים הכי מאוסים בקולנוע הישראלי. אבל בזכות כמויות של מעוף, יצירתיות וכישרון, "סוכריות" הוא אחד הסרטים הכי מפתיעים ומקוריים שנעשו בישראל. אגדה סוריאליסטית וסהרורית על החיים בארץ המטורפת הזאת.
אוהבים להגיד על הקולנוע הישראלי העכשווי שהוא כבד, מדכא ולא מתקשר עם הקהל. "פנתר לבן" הוא תשובה מוחצת לכל המתלוננים. מדובר בסרט כובש ומחמם לב שפונה ישירות לקהל. זהו סיפור פשוט (אבל חכם) ומרגש שמקרין אנרגיה צעירה וטוב לב גדול.
סירטונלה Sertonella 