פיגומים: ביקורת

אשר, תיכוניסט מופרע שמשלב לימודים לבגרויות עם עבודה בעסק הפיגומים של אביו (יעקב כהן, עושה מאמץ ונמנע מלעשות סטנדאפ וולגרי), לומד בכיתה של ערסים. זאת כיתה שהמורים מפחדים להיכנס אליה. את הכיתה של אשר לא לוקחים לשיעורי העשרה בספריה. כשרמי (עמי סמולרצ'יק, חתן פרס אופיר על תפקידו בסרט) מלמד בכיתה הוא רק נאבק שישימו את הפלאפונים בתיק ושיפסיקו ללכת מכות.

"פיגומים" – בונים אמון

פיגומים שואב את אופיו הייחודי כמו את העוצמה שלו, מהמילה הכי מעצבנת בקולנוע: אותנטיות.

לחזור לבית התקווה: עשור לביקור התזמורת

10 שנים עברו מאז שטעות בהיגוי הפגישה את מפקד התזמורת עם בעלת הקיוסק. פגישה אשר הולידה את "ביקור התזמורת", בכיכובם של רונית אלקבץ ז"ל וששון גבאי. הסרט שכבש את לב הקהל בארץ ובעולם כבר הספיק להפוך לקלאסיקה מקומית ולנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. לציון האירוע וערב יום העצמאות למדינת ישראל התיישבתי עם ד"ר ישראל בן דור, היסטוריון וחוקר המזרח התיכון, לשיחה על הסרט ועל המפגשים השונים המתקיימים בו. מפגשים בין אנשים, עמים ותרבויות.

צילם על הסט – מאיר רג'ואן

שורה של גברים במדי תכלת עומדים כתף אל כתף בשממה המדברית המאובקת, מביטים על השיכונים האפרוריים של "בית התקווה". זוהי העיירה שכוחת האל בה יתרחש המפגש האלמותי בין חברי התזמורת המשטרתית של אלכסנדריה לבין תושבי השכונה.

ד"ר ישראל בן דור: "הסרט הזה פורץ דרך מכיוון שהוא מצליח ל

נמל בית: ביקורת

סרטו החדש של ארז תדמור ("סיפור גדול") מגיע אל המסכים בדיוק שנה לאחר סרטו הקודם והמוצלח, "ארץ פצועה". גם כאן הארץ פצועה. פצועה ומושחתת: שם זה היה מותחן שוטרים מושחתים בחיפה הלילית, כאן זה מערבון באשדוד השמשית. אך האם הצליח היוצר להפוך נושאים חברתיים בוערים למערבון ים תיכוני מרתק?

"נמל בית" – אני ואתה (לא) נשנה את העולם

אהרון, רב חובל ותיק (יורם חטב) חוזר לעיר הולדתו, אשדוד, לאחר שנים של שיוטים ברחבי העולם. הוא מחליט לפרוש מחיי המסעות ולנסות לבנות מחדש את חייו, ובעיקר את מערכת היחסים שלו עם בתו, המתנכרת לו (לירון בן שלוש). איש הים ההגון מקבל סטירת לחי מצלצלת עם נחיתתו על הקרקע המוצקה, כאשר הוא מקבל עבודה ניהולית בנמל. מהר מאוד אהרון האידיאליסט נחשף לשיטות שבהן פועל הנמל, לאינטרסים המניעים אותו ולסדרי הכוחות השולטים בו. נחוש לשמור על מוסר עבודה גבוה בקרב עובדיו, מוצא את עצמו האיש החדש בעיר נלחם ראש בראש ב"סנדק" של

נורמן: ביקורת

 הכול בחיים זה עניין של תזמון. נורמן אופנהיימר (ריצ'רד גיר), עסקן יהודי כושל מניו יורק, יודע את זה מצוין. הוא הרי פגש את מיכה אשל (ליאור אשכנזי), פוליטיקאי ישראלי בינוני, וקנה לו במתנה את זוג הנעליים הכי יקר במנהטן בדיוק בזמן הנכון. גם מיכה אשל יודע את זה מצוין, הוא הרי היה האדם המתאים ברגע הנכון ומצא את עצמו לפתע על כיסא ראש ממשלת ישראל. וגם הבמאי יוסף סידר ("מדורת השבט", "בופור" וה"הערת שוליים") מבין דבר או שניים בתזמון. ולא רק כי הוא ביים את הסרט במיומנות מופלאה, עם תזמונים קומיים ודרמטיים מדהימים. מה שמדהים הוא ש"נורמן" יוצא בארץ בדיוק בזמן הנכון, בתזמון שיכל להיות מצחיק, אם לא היה כה מדכא.

"נורמן" – סיגרים, שמפניה ורודה ונעליים 

את "נורמן", כתב סידר ככל הנראה על מערכת היחסים הסבוכה בין אהוד אולמרט לבין העסקן היהודי אמריקאי משה טלנסקי (קרוב משפחתו של היוצר), אך באופן אירוני הסרט יוצא בדיוק כאשר ראש הממשלה הנוכחי נחקר בקשר למתנות יקרות ערך אשר קיבל לכאורה מאיש עסקים אמריקאי. כך ש"נורמן" לא עוסק באנקדוטה פרטנית בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, אלא באיום אסטרטגי

עמק: ביקורת

ג'וש נכנס לכיתה באיחור, משליח את הילקוט שלו על הנער שהעז להתיישב במקומו. כשהמורה מסרבת לדרישתו לצאת לשירותים באמצע השיעור, הוא מטיל את מימיו בפח האשפה לעיני התלמידים ההמומים. ג'וש בן ה- 17 הוא הבריון הכיתתי. בחור גדול גוף ואלים. עבריין אמיתי. מבט אל תוך מה שמתרחש בדירה המטונפת, בה ג'וש גר עם אחיו ואמו הלא מתפקדת, מגלה מציאות מטרידה. מערכת יחסים משפחתית שהיינו מעדיפים שלא להיחשף אליה. בגילומו היוצא מן הכלל של כוכב "גאליס", נוה צור, זאת דמות המסתירה מאחורי מסך של תוקפנות נפש פגיעה. צור מביא אל המסך אנרגיות בוערות, מעצב את התסביכים המכאובים והחלומות של הנער בכישרון נדיר. ג'וש הוא הקלף המנצח של "עמק", מעניק לו את הטעם והייחוד גם ברגעים החלשים.

אני והחבר'ה

דוד (רועי ניק) עובר עם אביו ממרכז הארץ למגדל העמק. הוא בחור שקט ומופנם, אוהב לקרוא ולשמוע מוסיקה, שום דבר לא מכין אותו למפגש עם הנוער המקומי בבית הספר. במיוחד לא למפגש עם

חתונה מנייר: ביקורת

נייר טואלט. למה הוא כבר משמש?

היכן שאנשים רואים חפץ יומיומי שמקומו בבית השימוש, חגית רואה משהו אחר: טקסטורה רכה, צבע עדין ומבנה מרחבי שמאפשר לה להשתעשע כיד הדמיון. איפה שרובינו רואים מבוי סתום, חגית רואה הזדמנות. הזדמנות ליצירתיות שלה לחגוג, הזדמנות לחלום. ועל מה חולמת חגית? על חיים עצמאיים, על קריירה כמעצבת אופנה, ועל אהבה. פשוט. כמו כולם.

"נייר טואלט זה כדי לנגב חרא, לא לעשות בובות"

חגית (מורן רוזנבלט), בחורה יפהפייה בשנות העשרים לחייה גרה ביחד עם אמה, שרה (אסי לוי), בעיירה מדברית, על יד התהום הפעורה של מכתש רמון. חגית קמה מוקדם בכל בוקר והולכת לעבוד במפעל משפחתי קטן ליצור נייר טואלט. היא מאוהבת נואשת בבנו של בעל המפעל, עומרי (רועי אסף), ערס חביב וטוב לב. חמושה בדימויים רומנטיים מצועצעים היא נחושה להתחתן איתו. וכשחגית מחליטה דבר מה, שום דבר לא יעצור אותה. עם אופי חזק, ונמרץ, חיוך זוהר וזיק של שובבות בעיניה חגית כובשת את כל הנקרה בדרכה, מה שנכון גם לגבי עומרי, שנענה בקלות לחיזוריה העיקשים.

אך אבוי, חגית היא לא כמו כולם

היורד למעלה: ביקורת

מה הופך עוד יום חם תחת השמש הקופחת ליום משנה חיים?

נשדוד את הגברת הזקנה?

אתם מוזמנים למסע עם שני גברים חיפאים, בעיר שעל קו התפר החמקמק שבין מציאות שוחקת לסוראליזם ממזרי. בגרמי המדרגות שחורצים את הכרמל, מגן האם ועד לנמל, הם מתרוצצים להם, נתקלים בנסים ונפילות קטנים ומשונים שפזורים לאורך המדרגות בין טיפוסים הזויים, צביטות לב והמון צחוק. האחד מלא בנבואות זעם, השני רגיש לכאבו של הזולת ומפגין זאת ללא הרף. ושניהם, כל אחד בדרכו שלו, עיוורים למה שקורה מתחת לאפם, בדרכם לגלות משהו על עצמם ביום הלא שגרתי הזה. בסרט הלא שגרתי הזה

אבוללה: ביקורת

בשכונת "גבעת משואה" בירושלים, קורים דברים בלילות. כוחות הביטחון פוצחים במרדף אחר משהו מסתורי, וילד קטן יושב לו על הגג של ביתו, מתבונן על העיר שפרושה לה תחתיו. כך נפתח הסרט "אבוללה", פנטזיה רגישה לכל המשפחה, שמצליחה לבדר כהוגן וגם לגעת עמוק בלבבות הצופים הצעירים והמבוגרים.

דייט בחשכה

 

אדם, ילד ירושלמי בן 11, מתקשה להתגבר על מותו של אסף, אחיו הגדול. הוא מתבודד במקלט השכונתי החשוך, עד שיום אחד הוא שומע רחשים. מסוקרן הוא נחרד לגלות שבמעמקי המקלט מסתתר לו יצור מעורר אימה. אימה? לא על אדם, שכנראה חסר את גן הפחד. אב הבית הערבי הזקן, האני (מכרם ח'ורי הגדול) מספר לו שמדובר במפלצות החושך המכונות ע"י הערבים "אבוללה". הן לא נגלות לכל אחד, רק לילדים מיוחדים. צריך להיזהר ולהתרחק מהן.

אבל אדם הסקרן לא נרתע ומחליט ליצור קשר עם היצור המסתורי

באבא ג'ון: הביקורת

סרט אחד עמד במרכז העניינים בשבוע האחרון. הוא לא יצא עוד לבתי הקולנוע בצורה סדורה, ואפילו לא הרגיז את מירי רגב, ועדיין הצליח להפוך לאירוע קולנועי מסעיר בארצנו. רק בשבוע הבא הוא יחשף בפסטיבל חיפה, אבל "באבא ג'ון" הספיק כבר לעקוף בסיבוב סרטים גדולים ממנו, והוכרז ע"י האקדמיה הישראלית לקולנוע כסרט הטוב ביותר של השנה. כל המילים והאנרגיות שהסרט הצנוע הזה הוציא ממקלדות ואנשים היו בעיקר בזכות אותה זכייה, ששלחה את הסרט להתחרות על האוסקר, כנציג הגאה של מדינת ישראל. לכבוד המרוץ שצפוי להיפתח בקרוב, זאת הזדמנות מצויינת לתפוס אותו, אבל האם כדאי בכלל לטרוח?

באבא פדרונה

אין ספק שאין רגע מתאים יותר לדבר על באבא מאשר עכשיו, כשהוא בשיא כוחו, רגע לפני שהוא יעמוד לפני המבחן האמיתי: הקהל הישראלי, שידו קלה על ההדק כשהוא דן סרטים לשיכחה.

אבל קצת קשה לדבר על "באבא ג'ון" כשמעל ראשו מתנהל קרב יריות של שונאים ואוהבים. כל ענן האבק שעלה סביב הסרט מקשה להבחין ביצירה הקטנה, שרק רוצה שכולם יאהבו אותה. ואולי כאן בדיוק נמצאת הבעיה. או אולי הקסם

"מיתה טובה": מוות בסירופ מייפל

קבוצת קשישים בבית אבות ירושלמי מחליטים לגאול את חברם הגוסס מיסוריו ע"י מנה הגונה של חומר הרדמה. השמועה על המעשה מתפשטת בכל העיר ומול דלתם של הפנסיונרים הגואלים מסתדר לו טור ארוך של חולים סופניים המבקשים לעבור לעולם שכולו טוב.  מהחבורה שהביאה לנו את הלהיט "סיפור גדול" והלהיט-בפוטנציה-שאף-אחד-לא-ראה "הבן של אלוהים" מגיעה עוד דרמה קומית חביבה אבל מעט מפוספסת, פנטזיה מרגשת על חמלה אנושית, מטובלת בנדיבות בהומור שחור.

כמו "סיפור גדול" ו"הבן של אלוהים" גם "מיתה טובה" הוא דרמה חיננית, עם שחקנים כובשים, לב גדול ואיזון מדוייק בין רגעים מרגשים לפרצי צחוק. כמו הסרטים ההם, גם "מיתה טובה" הוא סרט לא מספיק מעניין, לא מקורי במיוחד, ולמרות הנושאים הקשים הוא מחליק בגרון כמו תרכיז וויטמינצ'יק. בשונה מהלהיטים הקודמים של היוצרים