"שש פעמים": ששת מדורי הגיהנום

הרבה מבקרים אפיינו את סגנון הסרט כריאליסטי. כנראה משום שהמצלמה רועדת, השחקנים לא מוכרים והשפה טבעית וזורמת. אבל למעשה "שש פעמים" הוא סרט עם סיגנון כבד, ולא דווקא ריאליסטי. הסרט עמוס במוסיקת היפ הופ ובאורות ניאון שיוצרים עולם שבו הגבולות בין המציאות והסיוט מטשטשים לכדי מסיבה מפלצתית שמסרבת להסתיים. השליטה של יונתן גרפונקל בחוויית הצפייה מושלמת, ומפתיע שזהו סרטו הראשון של הבמאי. מדובר בעשיה ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר.

יש יצירות שאומרים עליהן שהן כמו אגרוף בבטן הרכה. "שש פעמים" הוא יותר כמו בעיטה שמכוונת ישירות מתחת לחגורה.

הסרט מספר את סיפורה של גילי, נערה בת שש עשרה מהרצליה, שעברת לתיכון חדש בהרצליה פיתוח. גילי היא ילדה בודדה שמשתוקקת לתשומת לב ולחברה ותעשה הכל כדי להשתלב בחברת המקובלים. הצרה היא שגילי משתמשת בגופה ומיניותה כדי לממש את שאיפתה. הסרט מחולק לשישה חלקים כשבכל פרק אנו נחשפים למפגש מיני אחר של גילי עם הנערים המקובלים. עם כל פרק הניצול נעשה בוטה יותר ושליטתה של גילי על חייה וגופה נהיית רופפת יותר ויותר.

גדולתו של "שש פעמים" היא בהצלחתו הבלתי נתפשת להנגיש לצופים את המקרה של גילי. סיפור על נערה שבלי משים נקלעת למצב של אונס קבוצתי. זה סיפור על הבנאליות של הרוע: אנחנו שומעים על מקרים כאלה בחדשות לעיתים תכופות, אבל אנחנו לא באמת מסוגלים להבין. אנחנו שומעים וישר ממשיכים למשהו אחר, כי מפשוט אין לנו כלים להתמודד עם דברים כאלה. יותן גורפינקל, הבמאי, ורונה סגל התסריטאית, מגישים לנו את הסיפור הזה בצורה פשוטה, ישירה וכנה. והם פורטים על כל הפחדים והתשוקות הכי ראשוניים שלנו: זה סרט שיגע בכל מי שנכסף לתשומת לב, בכל מי שהרגיש שהוא מאבד שליטה, בכל מי שניצל פעם אדם.

"שש פעמים" מצטיין באנושיות שבה הוא מספר את הסיפור ה"לא אנושי" הזה: הדמויות כל כך מדויקות וייחודית, מקוריות ונוגעות עמוק וכואב שהן מצליחות לרכך את הדידקטיות החברתית ולהוסיף לסרט חוויה רגשית בנוסף לחוויה האינטלקטואלית-שכלתנית שהוא מציע.

גילי (שמגולמת בצורה יוצאת מן הכלל ע"י סיון לוי) היא דמות אומללה ונוגעת ללב, קורבן של הנערים שמשתמשים בגופה בצורה צינית ואכזרית לסיפוק צרכיהם. היא קורבן, אך היא כלל לא רואה את עצמה ככזאת. גילי משכנעת את עצמה לאורך כל הדרך שהיא בשליטה, שזאת היא שמנצלת את הבחורים כדי להשיג מעמד חברתי.

הדבר הכואב ביותר בסרט הוא שגילי לא מתפכחת. קולה לא נשמע. אין ספק שליוצרים של "שש פעמים" יש ביצים. יש בסרט תעוזה לספר את הסיפור עם כל העוצמה והכאב האפשריים ובמיוחד עם כנות שלא רואים בקולנוע. הסרט מבקר חברה ושיטה של ניצול ציני דרך סיפורה של נערה בודדה ונואשת. מוצג לנו עולם מושחת עד היסוד, עולם ללא מוצא. מתחשק לצעוק: איפה המבוגרים? למה אף אחד לא בא לעזרתה של גילי? חפשו את ההורים, הם שם והם מזוויעים יותר מילדיהם. היוצרים גם לא חוששים להציג את כל הריקבון שנמצא  בילדים הרכים בגיל היסודי ברמה שלא מקובל להראות.

הסרט מציע חוויה קשה אבל מזככת ומספקת שתיגע בכל אדם ומתאימה לאוהבי קולנוע חזק, כן ולא מתפשר.