"אנשים כתומים", בכורת הבימוי של חנה אזולאי הספרי, הוא סרט חושני, סוחף ופמיניסטי, וזאת למרות שהוא מתבסס על תבנית שחוקה של "סרטי אוכל" פולקלוריסטיים וסובל מסרבול מסוים.
בבית גדול על חוף הים ביפו גרה משפחת חג'ג': האם סימון (אסתי ירושלמי), אישה בשנות הארבעים לחייה, הבעל חוקר המשטרה (יורם טולדנו), הבת התיכוניסטית (מיטל גל סוויסה) והסבתא זוהרה (ריטה שוקרון) המפרנסת את המשפחה באמצעות עסק החולמות (חזיונות נבואיים) המצליח שלה. סימון מנהלת מסעדה כושלת ונלחמת בבעלה ואמה המתכוונים להפסיק את מימון מסעדתה כדי שתנצל את כישורי החיזוי/ניבוי שירשה מאימה ותחליף אותה בעסק החולמות המשפחתי. כשלפתע מתפרצת לחייהם אחותה של סימון (חנה אזולאי הספרי),שניתקה את הקשר עם המשפחה לפני 16 שנים, היצרים מתלקחים.
חנה אזואלי הספרי, מהשחקניות הבולטות בישראל ("חולה אהבה בשיכון ג'", "שבעה", "הבורר"), היא גם מחזאית ותסריטאית פורה, כשיצירתה המוצלחת ביותר היא התסריט שכתבה לסרט המעולה "שחוּר" (שבויים ע"י בעלה, שמואל הספרי).
בדיוק 20 שנה לאחר יצירת הפאר ההיא, יוצא "אנשים כתומים" של הספרי שממשיך את עיסוקה בהגשמה עצמית בתא משפחתי לוחץ ובמקומו של המוצא המרוקאי בחיי הדמויות .
"שחוּר" היה דרמה קודרת ואכזרית על יחסיה של רחל עם אחותה חולת הנפש,פנינה, הגדלות במשפחה מרוקאית חשוכה שבה ההורים נעדרים והילדים נאלצים לגדל את עצמם.
"שחוּר" עורר סערה בזמנו משום שהציג משפחה מרוקאית שמאמינה בכשפים וגירושי שדים היונקים מהתרבות הערבית השבטית. זה היה ההפך המוחלט מהדימוי הנפוץ של יהדות מרוקו: סוחרים עירוניים מקזבלנקה בני התרבות הצרפתית.
"אנשים כתומים" הוא פיתוח רעיוני של "שחור", אבל מכיוון שונה לגמרי: זה סרט קליל, לבבי וחם, צבוע כולו בגוונים עזים של כתום ואדום. המוסיקה הנהדרת סוחפת, והעיצוב והצילום המרהיבים מקנים אווירה של ריאליזם קסום. זהו "סרט אוכל" (סוגה נפוצה שבה אדם לומד להגשים עצמו דרך אוכל) טוב מהמקובל בז'אנר, מעשייה עם סוף טוב שעושה טוב על הלב.
שלושת דורות הנשים בסרט מסמלים את ההתפתחות שחלה בעשרים השנים האחונות אצל מרוקאים ביחס למוצאם. הסבתא אכולת הגעגועים לטנגי'ר עוסקת בהגדת עתידות מסורתית ומתעצבת על כך שבנותיה לא רוצות או לא מסוגלות לרשת אותה בתור חולמות. סימון, גיבורת הסרט, מנסה להביע את עצמה דרך בישוליה במסעדה הפרטית ומסרבת בכל תוקף לחלום בשביל העסק המשפחתי, אך רק כשהיא תחזור למקורותיה היא תזכה להצלחה כבשלנית (תהליך מקביל עברה דמותה של רחל ב"שחור",שהא בת דורה של סימון. רחל "התאשכנזה" אך רק חזרתה לתרבות הכשפים המסורתית הביאה לה את היכולת להתקשר עם בתה). הנכדה הצברית לא ירשה את כישורי הגדתהעתידות, והיא מתייחסת לעניין בסקרנות,אך ממרחק כאל "מחלה" שצריך לחקור מנקודת מבט מדעית. מעשי הכשפים המסורתיים, שהיו עילה לבושה ב"שחור" הופכים פה תהליך של מסחור והופכים לעסק מוחצן, פולקלוריסטי ומכניס ביותר. אם היחס כלפי המוצא המרוקאי ב"שחור" היה אמביוולנטי, ונע בין רתיעה ופחד לקבלה ואהבה, אז כאן להיות מרוקאי זה כבר "מגניב", ולגמרי מובן מעליו.
מעניין שאזולאי הספרי, יוצרת מצליחה ילידת ישראל, שמצליחה לעסוק בנושאים אוניברסאליים- אנושיים בהצלחה מרובה, מתעקשת להתייחס בכל יצירותיה למוצאה המרוקאי. האם המוצא המרוקאי משמש ביצירתה כדמות ונושא בפני עצמו או רק כרקע ססגוני? ובכן, מה מביא יוצרת צברית לעסוק בכפייתיות ממש ברקע העדתי שלה?
מעניין גם להסתכל על המערכות היחסים הרומנטיות בסרטיה, או יותר נכון העדרן. למרות שיש ב"אנשים" סיפור אהבה עז יצרים, נדמה שגברים ביצירתה של הספרי בעיקר מגבילים את האפשרות של נשים להגשמה עצמית. האושר הגדול בסרט לא מצוי בזוגיות אלא בעצמאותה המלאה של האישה. הדבר מגיע להקצנה במגוון הדמויות של הספרי כשחקנית. לאורך הקריירה הענפה שלה שיחקה אזואלי דמויות רבות: רובן נשים עצמאיות, חזקות, חריפות, מזרחיות (הנושא העדתי בולט גם בבחירת תפקידיה), אבל בעיקר- בודדות. אם זאת סולי הרלשית מ"פולישוק", רחל מ"שחור" או גילה אסולין מ"הבורר"- כולן "זאבים בודדים" שמסתמכות רק על עצמן ולא נמצאות במערכת יחסים מאושרת. האם זה מקרי, או שאולי הספרי, הידועה כפעילה פמיניסטית בולטת, מעבירה דרך בחירת תפקידיה מסר רדיקלי?
סירטונלה Sertonella 