דרייבר: ביקורת

נחמן, גיבור הסרט, הוא אדם נאלח אבל גם איש רגיש ומלא חמלה. מאחורי חומה של ציניות הוא מסתיר נפש של מספר סיפורים אמיתי, קשוב וסקרן.

"דרייבר" – נדודי שינה בבני ברק

יהונתן אינדורסקי, היוצר של "שטיסל", חוזר גם הפעם לעברו החרדי. נחמן רוזומני  הוא מאכער מבני ברק שעובד כ"דרייבר". יש לו מידע על כל הגבירים והעסקנים העשירים של העיר. כל לילה הוא מעלה על סיפון רכבו שנורר אחר, מישהו עם סיפור קורע לב, ויחד הם נוסעים בין הנדבנים, מנסים לקבץ מהם קצת כסף. זאת שגרת חייו של נחמן, עד שיום אחד קורה אסון נוראי בעקבותיו אשתו עוזבת ומשאירה אותו לטפל לבד בבתם חני (מנואל אלקסלסי ורדי), בת ה-9.

נחמן חי מסיפורים של אחרים, מתפרנס מצער, מכאב וממועקה. מתקיים בזכות סיפורים בדויים. אבל בסוף, גם נחמן יהיה חייב לפרוק ולספר את הסיפור שלו עצמו.

מנשה: ביקורת

כשאנחנו צועדים ברחוב, עושים קניות בסופר או מתייבשים בתור לרופא, אנחנו עושים זאת כתף אל כתף עם המון אנושי מגוון, חלקו הגדול נשים וגברים חרדיים. אבל כמה מאתנו אי פעם פיתחו איתם שיחה או לפחות עצרו לרגע וחשבו מה מתחבא מאחורי הכובעים רחבי השוליים?

"מנשה" – איש חסיד היה

כאשר במאי הסרט, ג'ושוע וויינשטיין, התחיל להתעניין בחרדים בניו יורק הוא חיפש דמויות בולטות בקהילה וכך הגיע למשה מרדכי לאפפער, הוא מנשה לוסטיג. משה הוא גבר חסידי, שגרתי למראה, שגר באחת מהשכונות העניות ביותר בניו יורק. הוא עובד בעבודות מזדמנות, נעזר בקצבה ובין לבין גם מעלה ליו טיוב סרטונים קומיים מצליחים (ביידיש), תחת שם הבמה מנשה לוסטיג.

120 פעימות לדקה: ביקורת

נתן (ארנו ולואה) הצליח בינתיים להישאר "נקי" – הוא שרד את מגפת האיידס ע"י הימנעות מוחלטת. אבל כשהוא פוגש את שון (נהואל פרז־ביסקיארט), אקטיביסט מסור ונשא איידס, נתן מבין שאי אפשר לעצור את החיים ולתת לפחד למנוע מאתנו לאהוב.

"120 פעימות לדקה" – המלחמה על האיידס

הסרט הצרפתי המדובר של השנה חוזר לפריז של תחילת שנות התשעים, שם גיבורי הסרט יחד עם קבוצת האקטיביסטים UCT UP נאבקים להעלות את המודעות למגפת האיידס המשתוללת. חברי הקבוצה הם לרוב צעירים להט"ביים, נשאים וגם לא, חברים, חברים של חברים וגם אמא אחת מיוחדת. הם יוצאים להפגנות, מסבירים על דרכים למניעת ההידבקות בבתי ספר ומתפרצים עם שקיות דם מלאכותי למשרדי חברת תרופות שעושה סיבוב על חולי האיידס.

יוצר הסרט, רובין קמפילו, מתעקש לעקוב אחרי חברי הארגון לא רק בפעילויות הפוטוגניות שלהם אל מול הממסד אלא גם אחר הדיונים הארוכים והקדחתניים שהם מנהלים פעם בשבוע במטה הארגון (בתרבות שיח מופלאה שאפשר רק לקנא בה). זהו לא תוכן הוויכוחים שמעניין את היוצרים אלא הדינמיקה המורכבת בין חברי הקבוצה ומנהיגיה.

איידס, לא מה שחשבת

אין כאן לכאורה שום דבר מקורי, שום דבר שלא ראינו קודם בסרטים אחרים וטובים יותר. אבל זה השילוב של "סרט איידס" קלאסי (אהבה של בחורים צעירים ויפים בטירוף שגופו של אחד מהם נכנע לנגיף) עם סרט על מאבק חברתי שיוצר את הקוקטייל המרענן ששמו "120 פעימות לדקה". הגסיסה מאיידס בד בבד עם המאבק האנרגטי יוצרת דימוי חדש של חולי איידס, ששונה מאוד מהדימוי האמריקאי המקובל. הגיבורים של "120 פעימות בדקה" הם לוחמים אקטיביים, שנאבקים בראש ובראשונה על הגנה בשביל השכבות החלשות ביותר בחברה (אסירים, נרקומנים, עובדי תעשיית המין).זאת התרומה הקטנה של הסרט למסורת העשירה של סרטים העוסקים במחלה.

"120 פעימות בדקה" מספק לא רק דיון פוליטי, אלא גם חווית צפייה סוחפת כמעט לאורך כל אורכו הרב. ולמרות העצב והיגון שיש בו הוא בוחר באופטימי וחוגג את המשך החיים ואת ניצחונם על המוות. וביננו, מה יותר נפלא מלראות חתיכים הורסים ומאוהבים נאבקים במלחמה צודקת?

לב אורלוב

המדד של לב:

תודה שביקרתם ב"סירטונלה", ביקורות קולנוע קולעות ומחכימות.

אתם מוזמנים תמיד לשוב ולהתארח בבלוג, בכתובת: levorlov.wordpress.com

ועכשיו גם חפשו בפייסבוק: "סירטונלה"

סטאלין מת! : ביקורת

סבתי שרה ז"ל נכחה בטקס ההלוויה של יוסיף סטאלין. בילדותי שמעתי סיפורים מהיום ההוא, בו מיליונים נהרו אל הכיכר האדומה כדי להיפרד מ"אלוהים", רומסים בדרכם אלפי בני אדם. "בכיתי נורא" סיפרה לי סבתא. "אבל למה בכית, את הרי שנאת אותו?" שאלתי. "ומותר היה לא לבכות?" היא ענתה לי בפליאה.

"סטאלין מת!" – ומה עושים עכשיו?

סבתא שרה אמנם שרדה את לנין, סטאלין, היטלר וגם את סדאם חוסיין, אך לצערי לא זכתה לצפות בקומדיה הבריטית החדשה, "סטאלין מת!". מעניין כיצד הייתה מגיבה להצגה הגרוטסקית של האירועים שעיצבו את חייה, חיי משפחתה ובעצם, את המאה העשרים כולה.

אישה פנטסטית: ביקורת

מרינה (דניאלה וגה), אישה טרנסית, מתעוררת לפתע באמצע הלילה כאשר בן זוגה, אורלנדו, חש ברע. היא ממהרת להביאו לבית החולים, אבל זה כבר מאוחר מדי. מרינה ההמומה רוצה להתאבל ולהיפרד כראוי מאהובה אבל לאנשים סביבה, יש תוכניות אחרות לגביה. המשפחה של אורלנדו, אותם הוא עזב בשביל מרינה, לא מתכוונים לאפשר לה להגיע לטקס האשכבה וגם לא ללוויה. ובמקביל, המשטרה מחליטה לפתוח בחקירה.

"אישה פנטסטית" – הכול אודות מרינה

הבחירה בוגה, שחקנית טרנסית, לתפקיד הראשי התבררה כהברקה לא רק מהסיבה הפוליטית. החמקמקות של הדמות הזאת מאתגרת לא רק את הסביבה שלה, אלא גם אותנו הצופים. אחת הדמויות בסרט קוראת לה כימרה. זה תורגם משום מה בעברית ל"חזיון תעתועים". אבל כימרה היא מפלצת בת כלאיים.

אהבה חסרה: ביקורת

הסרט החדש של גדול במאיה העכשוויים של רוסיה נפתח בסדרה של נופים חורפיים מושלגים. אנדרי זוויאגינצב ממקם אותנו בטריטוריה של קור, ריקנות ובדידות. העגמומיות והשלווה הקפואה הזאת צובעות את הסרט כולו, השומר על ריחוק רגשי מהטרגדיה שבמרכזו. סרטיו הקודמים של היוצר נפלו על ראשי הצופים, מוחצים אותם בכל כובד משקלו של העולם הקורס של גיבוריו. אך "אהבה חסרה" נוקט בגישה שונה. הסיפור כאן מעיק ופסימי בדיוק כפי שהיה בכל אחד מסרטיו של המאסטר הרוסי ("השיבה", "ילנה", "לוויתן"), אך הכאב של הסרט מטפטף אט אט, בשקט, אל תוך נשמתו של הצופה, וממשיך לצרוב זמן רב לאחר הצפייה.

"אהבה חסרה" – ילד של אף אחד

ג'ניה ובוריס, זוג בתהליך גירושין. דירת המשפחה עומדת למכירה. נשאר רק להחליט מי יקח את הילד. אבל אף אחד מבני הזוג לא שש לקבל את המשמורת על בנם היחיד, אליושה בן ה12. ג'ניה עסוקה בבן זוגה החדש ובוריס בבת זוגתו הצעירה. נדמה שאיש לא מקדיש שבב מחשבה לילד. ויום אחד אליושה לא חוזר מבית הספר.

להרוג אייל קדוש: ביקורת

"שיני כלב", סרט הביכורים של גיורגוס לנטימוס, יצא ב-2009 וזעזע את העולם. הסרט חסר הפחד השאיר את צופיו המומים ונסערים, גרף מועמדות לאוסקר הזר, הביא אחריו גל שלם של סרטים יווניים ביזאריים והזניק את הקריירה של יוצרו, שהפך מאז לאחד מהכוכבים החמים של הקולנוע העכשווי.

"להרוג אייל קדוש" – מה עושות האיילות?

ההגעה של סרטו החדש, "להרוג אייל קדוש", להקרנות מסחריות בישראל מפתיעה ומשמחת. במיוחד לאור העובדה שאף סרט של היוצר לא הוקרן כאן באופן סדיר. "להרוג אייל קדוש" הוא כבר סרטו השני בשפה האנגלית, קדם לו "הלובסטר" מלפני שנתיים, גם הוא עמוס בכוכבים הוליוודיים. המעבר של לנטימוס לשפה האנגלית לא עידן ולא מסחר אותו. היוצר ממשיך בכל סרטיו לחקור את האזורים האפלים של ההוויה האנושית, ממצב את עצמו כמין היצ'קוק מודרני.

האופה מברלין: ביקורת

יש ב"האופה מברלין" סצנה אחת, שולית למדי במקומה בהתפתחות העלילתית של הסרט, אך כזאת האוצרת בתוכה את המטען הרגשי של הסרט כולו. בסצנה הזאת גברת דתייה (סנדרה שדה) פוגשת לראשונה את העובד הגרמני החדש בבית הקפה של אלמנתו של בנה. אף דבר לא נאמר במפגש הזה באופן מפורש, אך ברור לצופה כי האישה המבוגרת הזאת מבינה הכול. היא יודעת בדיוק מאיפה הגיע ומה הוא מחפש בירושלים. זהו רגע קצר של בימוי שחקנים וכתיבה דרמטית רבת ניואנסים החושף את כשרונו של היוצר לצרוב בנשמת הצופים. כשרון שלצערי לא בא לידי ביטוי באופן מלא ומספק ביצירה בכללותה.

"האופה מברלין" – מאפים בשמי ברלין

סרט הביכורים של אופיר ראול גרייצר מביא למסך את סיפורם של שני אנשים שנפגשים בעקבות אהבתם לאדם אחד, שחלק בינם את חייו. אלה הם ענת (שרה אדלר), אשתו של אורן (רוי מילר), ותומאס (טים קלקהוף), קונדיטור ברלינאי, אשר פגש את אורן באחת מנסיעות העסקים של השני והפך למאהבו הקבוע בעיר. כאשר אורן נהרג לפתע בתאונה, תומאס מחליט להגיע לארץ, לבדוק מי היה הגבר שכה אהב. בהגיעו לירושלים תומאס מבקר בבית הקפה הקטן והכושל שמנהלת ענת. הוא מציע את שירותיו ומתחיל לעבוד במקום, וזאת מבלי לומר דבר למעסיקתו.

פיגומים: ביקורת

אשר, תיכוניסט מופרע שמשלב לימודים לבגרויות עם עבודה בעסק הפיגומים של אביו (יעקב כהן, עושה מאמץ ונמנע מלעשות סטנדאפ וולגרי), לומד בכיתה של ערסים. זאת כיתה שהמורים מפחדים להיכנס אליה. את הכיתה של אשר לא לוקחים לשיעורי העשרה בספריה. כשרמי (עמי סמולרצ'יק, חתן פרס אופיר על תפקידו בסרט) מלמד בכיתה הוא רק נאבק שישימו את הפלאפונים בתיק ושיפסיקו ללכת מכות.

"פיגומים" – בונים אמון

פיגומים שואב את אופיו הייחודי כמו את העוצמה שלו, מהמילה הכי מעצבנת בקולנוע: אותנטיות.

המסיבה: ביקורת

"המסיבה" הוא סרט בורגני ואלגנטי על אנשים בורגנים ואלגנטיים ומיועד לקהל שהוא בדיוק כזה. למעשה, הקהל שיבוא לראות את הסרט והגיבורים שעל המסך יכולים לקום ולהתחלף במהלך ההקרנה ואיש כנראה לא יבחין בהבדל.

"המסיבה" – השמאל כתקליט שחוק

המסיבה שעל שמה קרוי הסרט מתרחשת בביתה של ג'נט (קריסטין סקוט תומאס) חברת מפלגת האופוזיציה הבריטית אשר מתמנת לשרה בממשלת הצללים (השם האנגלי, " "The Partyמכיל בתוכו כפל משמעות). אל ביתה של ג'נט ובעלה ביל (טימותי ספול) מתקבצת חבורה לא מגוונת ולא מאוד מעניינת: חברתה הטובה והצינית של ג'נט (פטרישה קלארקסון) ובעלה המתעניין בניו אייג' (ברונו גנץ), ידידת נעורים של ביל ובת זוגתה הצעירה ממנה בשנים רבות (שרי ג'ונס ואמילי מורטימר) ובחור צעיר וחם מזג (קיליאן מרפי) שמגיע בליווי אקדח.