סטאלין מת! : ביקורת

סבתי שרה ז"ל נכחה בטקס ההלוויה של יוסיף סטאלין. בילדותי שמעתי סיפורים מהיום ההוא, בו מיליונים נהרו אל הכיכר האדומה כדי להיפרד מ"אלוהים", רומסים בדרכם אלפי בני אדם. "בכיתי נורא" סיפרה לי סבתא. "אבל למה בכית, את הרי שנאת אותו?" שאלתי. "ומותר היה לא לבכות?" היא ענתה לי בפליאה.
STILL-03_0

"סטאלין מת!" – ומה עושים עכשיו?

סבתא שרה אמנם שרדה את לנין, סטאלין, היטלר וגם את סדאם חוסיין, אך לצערי לא זכתה לצפות בקומדיה הבריטית החדשה, "סטאלין מת!". מעניין כיצד הייתה מגיבה להצגה הגרוטסקית של האירועים שעיצבו את חייה, חיי משפחתה ובעצם, את המאה העשרים כולה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

המסיבה: ביקורת

"המסיבה" הוא סרט בורגני ואלגנטי על אנשים בורגנים ואלגנטיים ומיועד לקהל שהוא בדיוק כזה. למעשה, הקהל שיבוא לראות את הסרט והגיבורים שעל המסך יכולים לקום ולהתחלף במהלך ההקרנה ואיש כנראה לא יבחין בהבדל.
timothy_spall_in_the_party_by_sally_potter_full_size

"המסיבה" – השמאל כתקליט שחוק

המסיבה שעל שמה קרוי הסרט מתרחשת בביתה של ג'נט (קריסטין סקוט תומאס) חברת מפלגת האופוזיציה הבריטית אשר מתמנת לשרה בממשלת הצללים (השם האנגלי, " "The Partyמכיל בתוכו כפל משמעות). אל ביתה של ג'נט ובעלה ביל (טימותי ספול) מתקבצת חבורה לא מגוונת ולא מאוד מעניינת: חברתה הטובה והצינית של ג'נט (פטרישה קלארקסון) ובעלה המתעניין בניו אייג' (ברונו גנץ), ידידת נעורים של ביל ובת זוגתה הצעירה ממנה בשנים רבות (שרי ג'ונס ואמילי מורטימר) ובחור צעיר וחם מזג (קיליאן מרפי) שמגיע בליווי אקדח.

להמשיך לקרוא

עניינים אישיים: ביקורת

"עניינים אישיים" מגיע לבתי הקולנוע בעיצומה של אחת מהתקופות הפוליטיות ביותר בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. בזה אחר זה עולים כאן "לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד, "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין ועכשיו גם "עניינים אישיים" של מהא חאג'. וממש כמו בסרט של קולירין אשר עלה פה לפני מספר שבועות, גם הסרט של חאג' מציע מבט מריר ומשועשע על אבסורד של החיים שלנו בארץ הזאת. רק הפעם מהצד השני של המתרס. אז כן, גיוון של דעות לא תמצאו כאן, ואת תפיסת העולם הפוליטית של "עניינים אישיים" אפשר לנחש מבלי לראות דקה מהסרט. ואף על פי כן, אני ממליץ בחום ללכת ולצפות ב"עניינים אישיים", כי יש בסרט המפתיע הזה הרבה יותר מעוד סרט על "המצב" המיועד לקהל האירופאי. כי באופן משמח, הגל הנוכחי של סרטים פוליטיים מציע קולנוע שאפתני ומלהיב, הבוחן בעין חדה סיפורים אנושיים מורכבים כמו גם את המציאות הפוליטית המעצבת אותם.
138142016_publicity01-full

"עניינים אישיים" – טנגו אחרון במחסום

"עניינים אישיים" סובב סביב משפחה בורגנית- ערבית- נוצרית- ישראלית- פלסטינית (איך נחיה בלי הגדרות…). ההורים הקשישים חיים בזוגיות כבויה בביתם הגדול והמטופח בנצרת. בתם ההרה נחושה לשלוט בחיי בעלה התמים ובחייהם של כל בני משפחתה ממקום מושבה ברמאללה. ובניהם מפוזרים בין שוודיה להמשיך לקרוא

אנשים שהם לא אני: ביקורת

"ההיפסטרים זוכים לרמה יוצאת דופן של תיעוב כנגדם. אלו המבקרים את התרבות ההיפסטרית תיארו את הקבוצה הזאת, שמוגדרת באופן די עמום, כשופעת בשביעות רצון עצמית, מלאה בסתירות, ובשורה התחתונה, מהווה את המבוי הסתום של החברה המערבית." מתוך מגזין "טיים".
%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%94%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%a0%d7%99

"אנשים שהם לא אני" – אפס מאופס ביחסי אנוש

"אנשים שהם לא אני" אמנם מגלה סימפתיה כלפי הגיבורה הדפוקה שלו וכואב את כאבה, אבל הוא גם שופך עליה דלי קפוא של ביקורת, ולא בתור אתגר ביו טיוב. לבקר מהצד זה קל. זה הכי מתייפייף. אבל היוצרת, במהלך מבריק, ליהקה דווקא את עצמה לתפקיד הראשי – על מי אני צוחקת? על עצמי אני צוחקת. היא לא מסתכלת החוצה בתוכחה, אלא דווקא מציבה את המראה מול עצמה. מה שנותן תוקף לביקורת הנוקבת. אנשים שהם דווקא כן להמשיך לקרוא

המורה: ביקורת

לא תמצאו כאן מעצרים באישון לילה וגם לא הוצאות להורג או חוקרי ק.ג.ב אכזריים. יש פה רק בית ספר עממי, תלמידים, הורים ומורה אחת. גברת חביבה למראה. ובכל זאת, "המורה" הוא סרט על החיים תחת דיקטטורה. ככה זה כשמדובר בסאטירה נשכנית שתוקפת נושא מוכר מזווית לא שגרתית.
ucitelka_a3_nahlad_datum

"המורה" – לגברתי באהבה

צ'כוסלובקיה של תחילת שנות ה-80. המורה, גב' דראזדצ'ובה (סוזנה מוררי), אלמנתו של בכיר המפלגה הקומוניסטית, מגיעה ללמד את תלמידי כיתתה חשבון, ספרות ורוסית. ועל הדרך מת להמשיך לקרוא

לעבור את הקיר: ביקורת

"למה את רוצה להתחתן?
 בלי שקרים, בלי ליצנות. דברי חופשי."
14434883_1203679696358601_5226283419984023762_o

לעבור את הקיר – "כולם רוצים אישה עדינה"

אישה עם רעמת תלתלים ג'ינג'ית, כבת שלושים, אולי קצת יותר, יושבת מול חולדה, מומחית להסרת עין הרע. האישה היא מיכל (נועה קולר), גיבורת הסיפור. ומיכל יודעת טוב מאוד למה היא רוצה להתחתן. נמאס להיות לבד. היא רוצה אהבה. היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת. היא רוצה להפסיק להיות חריגה. רוצה לארח בשבת, נמאס לה להתארח אצל אחרים. רוצה שישירו לה אשת חיל. היא רוצה, היא נחושה, היא מוכנה, וסוף סוף היא מצאה חתן.
סרטה הראשון של רמה בורשטיין פרץ בקול תרועה והיה ללהיט עצום בארץ ובעולם (ולסרט נערץ ע"י רבים בציבור החרדי). "למלא את החלל" גילה יוצרת בחסד, רגישה ובעלת חזון, מתפקעת מכישרון ובשלות. עם הציפיות הבלתי אפשריות האלה ניגשה בורשטיין לעשיית סרטה השני. כל הקלפים שהיו לה לפני ארבע שנים, כבר לא בידיה. אין לה את א להמשיך לקרוא

הלהקה האחרונה בלבנון: ביקורת

לא עוד לוחמים מיוסרים, לא עוד דילמות מוסריות קורעות לב. "הלהקה האחרונה בלבנון" פורץ דרך בעצם העובדה שהוא קליל וסרקסטי ביחס למלחמה ההיא – מלחמת לבנון. התקופה שהולידה כמה מהסרטים הכי מבאסים את החיים בתולדות הקולנוע המקומי. הפעם, במקום מבצרי בטון, טנקים מחניקים וכלבים מצוירים עם רצח בעיניים – תקבלו רק חבורת סטלנים ילדותית ומזמרת.
139712016_publicity16-full

"הלהקה האחרונה בלבנון" – דיסקו עם באשיר

"העבריים", להקה צבאית כושלת, מגיעה להופיע במוצב צבאי בעומק רצועת הביטחון, רגע לפני הנסיגה. בבוקר שאחרי ההופעה מגלים חבריה (אורי לייזרוביץ', עופר חיון ועפר שכטר) שבזמן שישנו צה"ל יצא מלבנון והם ננטשו לבדם בשטח האויב.
"העבריים" שרים עיבודים לקלאסיקות ישראליות. ברגעים הכי בולטים בסרט אנחנו זוכים לביצועים לא שגרתיים בעליל לכמה משירי המופת של הזמר העברי. מחווה אחת בלתי נשכחת לזוהר ארגוב הופכת את הסרט כולו לש להמשיך לקרוא