120 פעימות לדקה: ביקורת

נתן (ארנו ולואה) הצליח בינתיים להישאר "נקי" – הוא שרד את מגפת האיידס ע"י הימנעות מוחלטת. אבל כשהוא פוגש את שון (נהואל פרז־ביסקיארט), אקטיביסט מסור ונשא איידס, נתן מבין שאי אפשר לעצור את החיים ולתת לפחד למנוע מאתנו לאהוב.
MV5BMzdkZTk3MGMtMDVhMy00YWI3LWE0MzUtNjMwMWYzNWViZGEzXkEyXkFqcGdeQXVyNTA1NDY3NzY@._V1_

"120 פעימות לדקה" – המלחמה על האיידס

הסרט הצרפתי המדובר של השנה חוזר לפריז של תחילת שנות התשעים, שם גיבורי הסרט יחד עם קבוצת האקטיביסטים UCT UP נאבקים להעלות את המודעות למגפת האיידס המשתוללת. חברי הקבוצה הם לרוב צעירים להט"ביים, נשאים וגם לא, חברים, חברים של חברים וגם אמא אחת מיוחדת. הם יוצאים להפגנות, מסבירים על דרכים למניעת ההידבקות בבתי ספר ומתפרצים עם שקיות דם מלאכותי למשרדי חברת תרופות שעושה סיבוב על חולי האיידס.
יוצר הסרט, רובין קמפילו, מתעקש לעקוב אחרי חברי הארגון לא רק בפעילויות הפוטוגניות שלהם אל מול הממסד אלא גם אחר הדיונים הארוכים והקדחתניים שהם מנהלים פעם בשבוע במטה הארגון (בתרבות שיח מופלאה שאפשר רק לקנא בה). זהו לא תוכן הוויכוחים שמעניין את היוצרים אלא הדינמיקה המורכבת בין חברי הקבוצה ומנהיגיה.
MV5BNmUyZTg5YTUtYmVlNi00OGRiLWIyMmEtNTY2YzkxY2JmODJmXkEyXkFqcGdeQXVyNzExNDQ2NDM@._V1_SY1000_SX1500_AL_

איידס, לא מה שחשבת

אין כאן לכאורה שום דבר מקורי, שום דבר שלא ראינו קודם בסרטים אחרים וטובים יותר. אבל זה השילוב של "סרט איידס" קלאסי (אהבה של בחורים צעירים ויפים בטירוף שגופו של אחד מהם נכנע לנגיף) עם סרט על מאבק חברתי שיוצר את הקוקטייל המרענן ששמו "120 פעימות לדקה". הגסיסה מאיידס בד בבד עם המאבק האנרגטי יוצרת דימוי חדש של חולי איידס, ששונה מאוד מהדימוי האמריקאי המקובל. הגיבורים של "120 פעימות בדקה" הם לוחמים אקטיביים, שנאבקים בראש ובראשונה על הגנה בשביל השכבות החלשות ביותר בחברה (אסירים, נרקומנים, עובדי תעשיית המין).זאת התרומה הקטנה של הסרט למסורת העשירה של סרטים העוסקים במחלה.
"120 פעימות בדקה" מספק לא רק דיון פוליטי, אלא גם חווית צפייה סוחפת כמעט לאורך כל אורכו הרב. ולמרות העצב והיגון שיש בו הוא בוחר באופטימי וחוגג את המשך החיים ואת ניצחונם על המוות. וביננו, מה יותר נפלא מלראות חתיכים הורסים ומאוהבים נאבקים במלחמה צודקת?
לב אורלוב
המדד של לב:
3.5
תודה שביקרתם ב"סירטונלה", ביקורות קולנוע קולעות ומחכימות.
אתם מוזמנים תמיד לשוב ולהתארח בבלוג, בכתובת: levorlov.wordpress.com
ועכשיו גם חפשו בפייסבוק: "סירטונלה"
מודעות פרסומת

מאהב כפול: ביקורת

פרנסואה אוזון היה פעם הילד הרע של הקולנוע הצרפתי, וכבר בסרטו הראשון והמצוין, "סיטקום" (1998) גילה את גישתו למין כמראה החושפת את נפשו המסוכסכת של האדם. וכמו שקורה לכל הילדים הרעים, גם אוזון הפך מאז לחביב המיינסטרים הבורגני ומציג באופן קבוע בפסטיבלים הבכירים בעולם. כמעט כל סרטיו זוכים להקרנות מסחריות סדירות בארצנו וחלקם אף הפכו ללהיטים, ובינם: "בריכת שחייה", "שמונה נשים" ו"בתוך הבית".

"מאהב כפול" – גוונים של אפור

הפרסום המאסיבי של הסרט מבטיח לנו את עוד אחד ממותחניו המיניים והכה מתחכמים של היוצר הצרפתי.

להמשיך לקרוא

המשפחה הפרסית שלי: ביקורת

כשעולות כתוביות הסיום של "המשפחה הפרסית שלי" מופיעים גיבורי הסרט לצד תצלומים ישנים של האנשים האמיתיים עליהם הסיפור מבוסס, משפחתו של היוצר. הבחירה הזאת יכולה להיראות כמו קישוט חסר משמעות, אבל למעשה הטריק הממזרי הזה חושף את מהות היצירה: זהו אלבום משפחתי של הבמאי. קאירון, יוצר צרפתי ממוצא פרסי, בא לספר לחבריו את סיפור החיים האינטימי של משפחתו שם באיראן וגם פה בצרפת. והוא אכן חי את הגיבורים, אוהב אותם אהבה עזה, לטוב ולרע. התשוקה של הבמאי חשופה על המסך, מקרינה ממנו בגלים חורכים. השחקנים היפים קורנים חיוניות ואנרגיה, האווירה כאן חמה ומלטפת. אך הגישה הסנטימנטלית לנושא מונעת מהיוצר לראות שהאלבום הזה, חשוב ללבו ככל שיהיה, מצולם ברישול חובבני.
137862015_publicity06.full

צופים בגמר המאסטר שף

החלק האיראני של "המשפחה הפרסית שלי" מספר את עלילות הורי הבמאי בארץ מוצאם, סביב אירועי המהפכה. זהו סיפור בנאלי למדי, זהה במהותו לכל יצירה על צעירים אידאליסטים באיראן. חבר'ה שחלמו על דמוקרטיה, הפגינו נגד השאה ובסוף קיבלו את משטר האייתוללות. אבל קאירון מגיש לנו את עלילות הוריו מעבר להרי החושך על מצע טראגי-קומי מסוגנן. רוברטו בניני לעניים להמשיך לקרוא

מסייה שוקולד: ביקורת

כל הזרקורים מכוונים למרכז הבמה, מתמקדים בכוכב העולה, עומר סי, התגלית של הלהיט ההיסטרי "מחוברים לחיים". סי הוא מקדם המכירות המרכזי של "מסייה שוקולד" ובתכלס הסיבה לכך שהסרט הזה בכלל נוצר. קל לנחש שהתפקיד נתפר בדיוק לפי מידותיו, לטוב ולרע. הוא מגיע לגלם את שוקולד, הליצן השחור הראשון של צרפת, במעמד של גדול הכוכבים של הקולנוע הצרפתי העכשווי- ומספק את הסחורה בגדול: זוהר, חתיך ושרמנטי. אבל אם תשאלו אותי, הסיבה האמיתית לראות את הסרט (אם בכלל) היא ג'יימס תיירה (לא פחות מנכדו של צ'רלי צ'פלין) בתפקיד המרתק של הקומיקאי פטיט, השותף העסקי והחבר לדרך של הגיבור. מול הופעתו הבוערת של סי, כולה התפרצות של להט ואמוציות, תיירה מעצב דמות מופנמת, המניעים שלה מוסתרים מאחורי מסך העצב.
מסייה שוקולד-Photographe Julian Torres-406

בואנה, למי קראת שוקולד?!

בסוף המאה ה-19, פטיט, קומיקאי מצליח שירד מגדולתו, נתקל ברפאל, מהגר שחור מגודל, המוצג לראווה בקרקס נודד כדי להטיל אימה על הצופים. פטיט מזהה את הכישרון הקומי של רפאל, מעניק לו את שם הבמה שוקולד, ויחד הם חוברים למופע סלפסטיק ייחודי. הצמד הקומי כובש בסערה את במות צרפת, זוכה לתהילה ולחיים טובים משיכולו לחלום עליהם. ואז מתחילות הבעיות. של פוטיט, שוקולד והסרט.
במציאות שבה וויל סמית מחרים את פרסי האוסקר ומירי רגב את להמשיך לקרוא

דיפאן: ביקורת

בדיוק בעיצומו של משבר ההגירה שמבעיר את אירופה יוצא אצלנו בארץ "דיפאן", סרטו זוכה "דקל הזהב" של ז'אק אודיאר ("נביא", "חלודה ועצם"). אני כנראה נשמע ציני מאוד, אבל אני משוכנע שעיסוקו הנחרץ של הסרט באתגרי ההגירה לצרפת עזרו לו לזכות בפרס הראשון בפסטיבל קאן, היוקרתי ביותר בעולם הקולנוע, למרות שהוא רחוק שנות אור מיצירות המופת שזוכות לרוב בפרס.
MV5BMjAxMTA3MjU5M15BMl5BanBnXkFtZTgwNTQ4OTM2NTE@._V1__SX1218_SY838_

הפנים (והג'ל בשיער) של משבר ההגירה

הסכסוך ארוך השנים שקרע לגזרים את סרי לנקה השאיר אנשים רבים מחוסרי כל, שרידים למשפחות שלמות שנטבחו. את דיפאן, לוחם טמילי לשעבר שאיבד את אשתו ובנותיו, אנחנו פוגשים במחנה עקורים על חוף הים. הוא מצוות לאישה זרה, שבכלל רצתה להגר לאנגליה, ולילדה עזובה וביחד הם מתחזים למשפחה, משתמשים בדרכונים מזויפים, כדי להגר ליבשת המובטחת. בצרפת הם נשלחים לפרבר מהגיהינום, שבו העוני, הפשע וההזנחה שולטים וקובעים את הטון. דיפאן מקבל עבודה כשרת בבלוקים העצומים ומוכי הסמים והאישה מתחילה לנקות ולבשל אצל אביו החולה של אחד ממנהיגי הכנופיות.
לעיתים מבליחים בסרט רגעים מופשטים, בין הזיה לחלום, רסיסי זיכרון וכיסופים לחיים הקודמים. הרגעים האלה יוצרים ניגוד חריף לסגנון הריאליסטי (הכה חביב על במאי צרפת כשהם באים לעסוק במסכני העולם) שבו אנחנו עוקבים בסבלנות רבה אחר צעדיהם הראשונים של הגיבורים שלנו בארץ החירות השוויון להמשיך לקרוא

ערכו של אדם: הביקורת

תיירי, גבר צרפתי כבן 50 (וינסנט לינדון) מפוטר ממפעל בו עבד כל חייו. הוא מבוגר, אין לו מקצוע ביד שיאפשר לו להשתלב בשוק העבודה וגם קורות חיים הוא לא ממש יודע לכתוב. כבר עשרים חודשים הוא מתקיים על דמי אבטלה, מטרטר מראיון כושל אחד לאחר. הוא כבר לא כועס, לא זועם. גם אין בו רצון לנקמה כמו ליתר חבריו המפוטרים. הוא רק רוצה למצוא פרנסה, לכלכל את משפחתו: אשתו ובנו, הסובל מנכות. שגרת האבטלה מתישה, שוחקת ובעיקר משפילה. תיירי מוצא את עצמו מושפל על בסיס יום יומי. הוא נשלח לקורס מטעם לשכת התעסוקה, קורס מפעילי מלגזה שאפילו לא מאפשר השתלבות בשוק העבודה. נאלץ לשמוע מילדים מלוקקים על פגמים בהופעתו ואישיותו שמונעים ממנו לקבל משרות מוצעות, במסגרת סדנת הכנה לראיונות עבודה. בסדנה הזאת, הגבר החזק הזה שהרוויח את לחמו בזיעת אפו, שומע מתינוקות שהחלב לא יבש להם, שהוא לא מוצא עבודה כי הוא כבוי, מובס וממלמל.
MV5BMTYyMzMxNTUzM15BMl5BanBnXkFtZTgwNTc5Nzc2NTE@._V1__SX962_SY625_

ששון גבאי יותר חתיך

נדמה שהגיבור שלנו טוב לב ורך מדי בשביל עולם התעסוקה האלים, ואז הוא מוצא עבודה כמאבטח בסופרמרקט. כשנדמה שזה סוף סוף קורה, מתגלה שהמשרה החדשה מעמידה את תיירי בדילמה מוסרית קשה.
הגיבור הופך לכלב להמשיך לקרוא

משפחה לא בוחרים: ביקורת

אנחנו הישראלים, עם אוהב אדם ובעל לב טוב. אם גם אתם מרגישים כך, אוהבים ילדים (בטח שאתם שלכם) ומאמינים בערכי המשפחה, אני ממליץ לכם לוותר על "משפחה לא בוחרים". אבל הצרפתים, כך מתברר מהסרט, שונים מאיתנו. אם תהיו מוכנים לצפות בצרפתים מהוגנים מתעללים בילדיהם, אתם עוד עלולים לגלות את הסרט המרושע, הסאדיסטי (והמצחיק) ביותר של השנה.
papa-ou-maman

שאני אפגע בילד שלי?

להמשיך לקרוא