דרייבר: ביקורת

נחמן, גיבור הסרט, הוא אדם נאלח אבל גם איש רגיש ומלא חמלה. מאחורי חומה של ציניות הוא מסתיר נפש של מספר סיפורים אמיתי, קשוב וסקרן.
150062018_publicity01.full

"דרייבר" – נדודי שינה בבני ברק

יהונתן אינדורסקי, היוצר של "שטיסל", חוזר גם הפעם לעברו החרדי. נחמן רוזומני  הוא מאכער מבני ברק שעובד כ"דרייבר". יש לו מידע על כל הגבירים והעסקנים העשירים של העיר. כל לילה הוא מעלה על סיפון רכבו שנורר אחר, מישהו עם סיפור קורע לב, ויחד הם נוסעים בין הנדבנים, מנסים לקבץ מהם קצת כסף. זאת שגרת חייו של נחמן, עד שיום אחד קורה אסון נוראי בעקבותיו אשתו עוזבת ומשאירה אותו לטפל לבד בבתם חני (מנואל אלקסלסי ורדי), בת ה-9.
נחמן חי מסיפורים של אחרים, מתפרנס מצער, מכאב וממועקה. מתקיים בזכות סיפורים בדויים. אבל בסוף, גם נחמן יהיה חייב לפרוק ולספר את הסיפור שלו עצמו.

נחמן הוא לא עוד חלאה אנושית. הוא מתעניין באמת בסיפורים של אנשים ובמי שעומד מאחוריהם, ולא רק כדי לנצלם לצרכיו. וכמוהו, גם יוצר הסרט. דמויות רבות מופיעות לפרקי זמן קצרצרים, רק חולפות על פנינו, אך הן זוכות למבט מעמיק, חד אבחנה ורווי הומור. מקבלות עוד רגע יקר ערך של התעניינות אמיתית וכנה. הניסיון להתקרב ולהבין הופך את הסרט ליצירה הומאנית נדירה בעלת רגישות יוצאת דופן.
משה פולקנפליק האלמוני, בתפקיד הראשי, הוא תגלית אדירה. איפה השחקן הזה היה עד עכשיו? ואם פולקנפליק הוא תגלית אדירה, אז אין מילה מספקת כדי לתאר את התגלית שהיא השחקנית הצעירה, מנואל אלקסלסי ורדי. כדאי לכם לשנן את השם, כי היא הולכת להיות ענקית. השחקנית-ילדה היא קרובת משפחתה של לא אחרת מאשר רונית אלקבץ ז"ל, וקל לראות שהכישרון הייחודי בהחלט עובר בגנים.
OHAD ROMANO-1938

קזינו כשר למהדרין

הכימיה בין שני השחקנים המגלמים היא מיידית ומערכת היחסים בין האב לבתו נוגעת ללב, מורכבת ומלאת חמלה ואהבה הדדית.
אין כיום אף צלם בישראל שמפליא לצלם סביבה עירונית כמו שי גולדמן שעשה זאת כבר ב"ביקור התזמורת" וב"תיקון". ועכשיו גם כאן, מצליח להקנות לרחובות המטונפים של בני ברק תחושה של ריאליזם פיוטי, סביבה מכושפת ורבת מסתורין, בה מסתובב הגיבור שלנו כרוח רפאים חסרת מנוח.
הסרט מורכב ממפגשים קצרים, מרגעים נפרדים ומפרצופים חולפים, כמה מהם הן פנינים נדירות ובלתי נשכחות של ממש.
אך האם כל אותם רגעים, סיפורי המשנה ועלילותיו הרבות של הסרט נשזרים בסוף לכדי חוויה רגשית? בהחלט כן, אך זאת לא חוויה מטלטלת, אלא עוכרת שלווה. יש משהו לא מהודק בסרט, במבנה הדרמטי שלו. "דרייבר" לא מצויר בצבעי שמן בוהקים המכסים בשכבה עבה את הקנבס, אלא עם צבעי מים על נייר עיתון, הנשארים חצי שקופים, עדינים ומרומזים.
"דרייבר" הוא אחד הסרטים הישראליים הנוגים והרגישים של השנים האחרונות. הוא בהחלט מממש את ההבטחה של הקולנוען המסקרן ומעורר סקרנות רבה לגבי המשך דרכו היצירתית.
לב אורלוב
המדד של לב:
4
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s